זה קרה בקניון הזהב, ביום שלישי, בשעה שאין לה שם. שון, 32, נכנס לחנות חיות בקומה השנייה. לא הייתה לו שום כוונה לקנות משהו חי. הוא נכנס כי בחוץ היה חם, ובפנים היה מזגן.

בכלוב ישב חמוס בן ארבעה חודשים. המוכרת אמרה שקוראים לו מספר 7.

שון התכופף. "אתה נראה עייף", הוא אמר.

"אתה גם", ענה החמוס.

שון לא התווכח. הוא שילם. הוא קרא לו בנארוש. מאז הם ביחד.

מה משותף לחמוס ולבחור בן 32?

במבט ראשון? כלום. שון עובד עם אנשים, חי על לוחות זמנים וקפה. בנארוש ישן 18 שעות ביממה, ער בעיקר בלילה, ומנהל אוסף קטן של חפצים שהוא מחביא מתחת למקרר. אף אחד לא יודע מה יש באוסף. גם שון לא. הוא ניסה לבדוק פעם אחת, ובנארוש הסתכל עליו עד שהוא ויתר.

"לקח לי זמן להבין שאנחנו דומים", אומר שון. "שנינו צריכים זמן להתרגל למקום חדש. שנינו אוהבים פינה משלנו. וכשאנחנו מרגישים בנוח, אנחנו נשארים".

בנארוש מנסח את זה אחרת: "שון חשב שהוא מחפש חיית מחמד. אני חושב שהוא חיפש שקט. אני די טוב בשקט".

"אני לא עושה כלום. זה כל הקטע"

הדבר ששון מדבר עליו הכי הרבה הוא עניין האנרגיה.

"יש אנשים שכשהם לידך, אתה צריך להתאמץ", הוא אומר. "ויש כאלה שכשהם לידך אתה פתאום נושם יותר לאט. בנארוש הוא כזה. הוא פשוט נמצא לידי. ומתוך זה אני גם גדל".

בנארוש: "אני לא עושה כלום. זה כל הקטע. אנשים כל הזמן עושים. לפעמים צריך מישהו שלא עושה".

קידוש, קוגל, וחמוס שלא שותה יין

הקידוש הראשון היה ביום שישי, שבוע אחרי שהגיע. שון מזג יין, בנארוש התמקם ליד החלות. לא ליד שון. ליד החלות.

מאז זה קבוע. כל שישי, 19:45. שון מקדש, בנארוש מקשיב. לפעמים נרדם באמצע. שון לוקח את זה כמחמאה.

שבועיים אחר כך הייתה ארוחת שישי אצל ההורים של שון. אבא שלו שאל כמה עולה להחזיק חמוס מדבר. בנארוש ענה: "פחות ממה שעולה להחזיק בן אדם שלא מדבר". אמא שלו שאלה אם הוא אוכל קוגל. בנארוש אמר שכן, אבל רק חתיכה קטנה. מאז, היא שומרת לו.

"זה עבד כי בנארוש לא מנסה לרצות אף אחד", אומר שון. "הוא פשוט נמצא. וזה הרגיע את כולם".

ההרצאה: "אנרגיה מדבקת"

זה התחיל כערב קטן במתנ"ס בראשון לציון, עם שבעה אנשים וכיסא מתקפל. שון דיבר על תקופה בחיים שבה הרגיש מוצף. על הרגע בקניון. על היצור הקטן שענה לו בחזרה, ודווקא בגלל שהוא לא דרש ממנו כלום, נתן לו הרבה.

היום הם אחרי 47 הרצאות בארץ ובעולם. הפורמט פשוט: שון מדבר, בנארוש יושב בתיק נשיאה פתוח לידו, לפעמים מוסיף משפט. לפעמים לא. "אנשים משלמים לשמוע אותו, והוא לפעמים לא אומר כלום במשך שעה", אומר שון. "והם יוצאים מרוצים. אני עדיין מנסה להבין איך זה עובד".

"אני לא מדבר על חשיבה חיובית", אומר שון. "אני מדבר על שאלה פרקטית: מי האנשים שכשהם לידך, אתה צומח? לא כי הם נותנים לך עצות. כי האנרגיה שלהם מאפשרת לך להיות יותר אתה".

בנארוש: "ואיך יודעים? אם אחרי שאתה פוגש מישהו בא לך לישון טוב, זה סימן טוב. אם בא לך לבדוק את הטלפון כל דקה, פחות".

ראיון קצר: שון ובנארוש

איך מסבירים חברות כזו?

שון: תכירו אותו חמש דקות. הוא לא עושה הרבה רעש. הוא פשוט שם.

בנארוש: אני לא חיית מחמד. אני שותף לדירה שלא משלם שכירות אבל כן מקשיב לקידוש.

איך נראית שגרה משותפת?

שון: אני עובד, הוא ישן במגירה במטבח. בערב אנחנו יושבים. אני קורא, הוא מסתובב קצת, בודק שהאוסף שלו במקום וחוזר. יש לנו הרבה שתיקות טובות.

בנארוש: לשון יש נטייה לחשוב יותר מדי. התפקיד שלי הוא להזכיר לו שאפשר גם לא. פשוט לשבת.

מה הייתם רוצים שאנשים ייקחו מההרצאה?

שון: שיפסיקו לחפש את האדם המושלם ויחפשו את האדם המדויק. זה לא מי שמרשים אותך, זה מי שמרגיע אותך.

בנארוש: ושאם אתם בקניון ומישהו עונה לכם מתוך כלוב, תקשיבו לו. אולי הוא הבנארוש שלכם.

ההרצאה הבאה של שון ובנארוש תתקיים ביום 28 בנובמבר בתל אביב. חלק מההכנסות ייתרמו לעמותת "בית לחמוס".

ובנארוש ביקש להוסיף הבהרה: הוא עדיין לא סלח למוכרת שקראה לו מספר 7. "שם זה שם", הוא אמר. "מספר זה מספר. אני לא מספר. אני בנארוש".