בעוד ארגונים חברתיים פועלים לצמצום השנאה בחברה הישראלית, מתן, מייסד תנועת ״שונאים ביחד״, מציע פתרון מסוג אחר: לא להילחם בשנאה, אלא לחלק אותה באופן שוויוני. בריאיון מיוחד הוא מציג תוכנית להקמת רשות ממשלתית לחלוקת שנאה, מסביר מדוע סובלנות היא יעד לא מציאותי, ומשוכנע שהדור הבא עוד יודה לו.
״השנאה היא משאב ציבורי, ואין שום סיבה שרק חלק מהאוכלוסייה ייהנה ממנו״
לאורך השנים ניסו ממשלות, ארגונים חברתיים ומוסדות חינוך להתמודד עם תופעות של גזענות, אפליה ושנאה. מיליארדים הושקעו בקמפיינים לקידום סובלנות, בהסברה ובתוכניות חינוכיות, אך מתן, פעיל חברתי ומייסד תנועת ״שונאים ביחד״, סבור שהגישה כולה מבוססת על הנחת יסוד שגויה.
״החלום שלי הוא עולם ללא גזענות, שבו כולם שונאים את כולם באותה מידה״, הוא אומר. ״הבעיה עם הגזענות של היום היא שהיא לא מספיק מגוונת. יש אוכלוסיות שסופגות הרבה יותר שנאה מאחרות, וזה פשוט לא הוגן. אנחנו דורשים חלוקה שוויונית של השנאה בין כלל המגזרים.״
לדבריו, המאבק המסורתי בגזענות נכשל משום שהוא מתמקד בצמצום השנאה במקום בטיפול בפערים החברתיים שהיא מייצרת.
״תסתכל על המציאות. יש אנשים שקמים בבוקר ומגלים שאלפי אנשים שונאים אותם, ויש אנשים שיכולים לעבור יום שלם בלי שמישהו יביע כלפיהם אפילו מעט עוינות. איפה הצדק החברתי? למה אדם אחד צריך לשאת בכל הנטל בזמן שאחרים חיים בנוחות?״
מתן מדגיש כי התנועה אינה מעוניינת להגביר את השנאה הכוללת, אלא להבטיח חלוקה הוגנת שלה.
״אנחנו לא אומרים שצריך לשנוא יותר. אנחנו אומרים שצריך לשנוא נכון.״
רשות לאומית לשוויון בשנאה: התוכנית שמבקשת לשנות את החברה
בחודשים האחרונים גיבשה תנועת ״שונאים ביחד״ מסמך מדיניות הכולל שורה של צעדים לצמצום פערי השנאה בישראל.
במרכז התוכנית עומדת הקמת רשות לאומית לשוויון בשנאה, שתהיה אחראית על מדידת רמות העוינות כלפי אוכלוסיות שונות ועל העברת משאבים לקבוצות שאינן זוכות לייצוג מספק בתחום.
לצד הרשות יוקם מדד שנאה ארצי, שיבחן אחת לרבעון את שיעור העלבונות, גילויי הבוז והעוינות המופנים כלפי אזרחים.
״אם אנחנו יודעים למדוד את מדד המחירים לצרכן, אין סיבה שלא נוכל למדוד כמה אנשים מתעבים את השכן שלהם״, מסביר מתן. ״מדינה מתקדמת צריכה לדעת לא רק כמה אזרחיה מרוויחים, אלא גם כמה הם בלתי נסבלים בעיני הסביבה.״
התוכנית כוללת גם הקמת מוקד ממשלתי שאליו יוכלו לפנות אזרחים הסבורים שהם אינם מקבלים את מנת השנאה המגיעה להם.
״בשבוע שעבר פנה אלינו אדם שסיפר שלא קיללו אותו כבר חודש״, מספר מתן. ״הוא עובד, משלם מיסים, משרת במילואים, ובכל זאת החברה מתעלמת ממנו לחלוטין. מדובר בהזנחה חברתית מהמדרגה הראשונה.״
במסגרת הפיילוט המתוכנן תיבחן גם האפשרות להעניק נקודות זיכוי לאזרחים שספגו פחות שנאה מהממוצע, לצד מנגנון להעברת עודפי עוינות בין רשויות מקומיות.
״אני לא שונא אנשים בגלל מי שהם. אני שונא אותם למרות מי שהם״
אחת הטענות המרכזיות המופנות כלפי מתן היא שהתוכנית שלו אינה מבטלת את הגזענות, אלא מעניקה לה לגיטימציה ממסדית.
הוא דוחה את הביקורת.
״גזענות היא מצב שבו אתה שונא אדם בגלל המוצא שלו. אני מתנגד לזה לחלוטין. אני מאמין שצריך לשנוא אדם בלי שום קשר למוצא שלו. זה הבדל מוסרי עצום שאנשים פשוט מסרבים להבין.״
לדבריו, החברה המודרנית עסוקה מדי בניסיון למצוא מכנה משותף בין בני אדם, במקום להכיר בעובדה שכולם ראויים לאותה מידה של חוסר חיבה.
״אני לא רואה צבעים, אני לא רואה דתות ואני לא רואה מגזרים. אני רואה בני אדם, וזה מספיק כדי להתאכזב.״
כשנשאל אם קיימת אוכלוסייה כלשהי שאינה נכללת בחזונו, הבהיר כי התוכנית חלה על בני אדם בלבד.
״אני מאמין בשנאה שוויונית לכל בני האדם, ללא הבדל דת, גזע או מין. חמוסים, לעומת זאת, הם מתנת האל לאנושות, ואני מסרב להכניס אותם לאותה קטגוריה עם היצורים הדוחים שאנחנו מכנים בני אדם.״
״מי שמתנגד לתוכנית מוכיח בדיוק למה היא נחוצה״
למרות העניין שמעוררת היוזמה, לא כולם משוכנעים שמדובר בפתרון ראוי.
מבקרי התוכנית טוענים כי חלוקה שוויונית של שנאה אינה יכולה להיחשב הישג חברתי, וכי עצם הניסיון למסד עוינות בין אזרחים עלול לפגוע במרקם החברתי.
מתן, מצדו, רואה בביקורת הוכחה לנחיצות התוכנית.
״כשמישהו אומר לי שהוא מתנגד לשנאה, אני שואל אותו למה הוא שונא את הרעיון שלי. בדרך כלל אין לו תשובה. אנשים אוהבים לדבר על סובלנות, אבל ברגע שמישהו מציע משהו שהם לא מסכימים איתו, פתאום הם נעשים מאוד לא סובלניים.״
לדבריו, הבעיה המרכזית של מתנגדי התנועה היא חוסר נכונותם לקבל תפיסות עולם שונות.
״אני מכבד את הזכות של כל אדם לחשוב אחרת ממני. אני פשוט לא חושב שאנשים כאלה צריכים להשתתף בקבלת החלטות.״
הוא אף מציע להקים ועדה ציבורית שתבחן את מידת מחויבותם של אזרחים לערכי השוויון.
״אנחנו חייבים להגן על הפלורליזם. אם בשביל זה צריך להרחיק מהשיח הציבורי את כל מי שחושב אחרת, זה מחיר שאני מוכן לשלם.״
המחלוקת סביב מספר החברים בתנועה
על אף החשיפה הגוברת, בתנועת ״שונאים ביחד״ מסרבים לחשוף את מספר החברים הרשומים בה.
מתן מסביר כי מדובר בהחלטה עקרונית.
״ברגע שאתה מתחיל לספור בני אדם, אתה מעניק להם ערך מספרי. אנחנו מתנגדים באופן עקרוני למתן ערך לבני אדם.״
עם זאת, הוא טוען כי התמיכה בתנועה רחבה בהרבה מכפי שנדמה.
״אנשים עוצרים אותי ברחוב, צועקים עליי, מקללים אותי ולפעמים גם דורשים שאפסיק לדבר. מבחינתי זו הוכחה לכך שהמסר שלנו מחלחל. אנשים כבר משתתפים במהפכה בלי שהם בכלל מודעים לכך.״
כשנשאל האם ייתכן שהתגובות הללו מעידות דווקא על התנגדות ציבורית, השיב כי מדובר בפרשנות מיושנת.
״בעולם הישן היינו מודדים הצלחה לפי מספר האנשים שאוהבים אותך. אנחנו מודדים הצלחה לפי מספר האנשים שלא יכולים לסבול אותך. לפי המדד הזה, אנחנו בדרך להיות התנועה החברתית הגדולה בישראל.״
החזון לשנת 2040: חברה מאוחדת סביב חוסר חיבה הדדי
לקראת סיום הריאיון מתן מתבקש לתאר כיצד תיראה מדינת ישראל אם התוכנית שלו תיושם במלואה.
״אני רוצה לראות מדינה שבה אף אזרח לא מרגיש מופלה לרעה. מדינה שבה כל אדם יכול לצאת מהבית בבוקר בידיעה ברורה שלא משנה מי הוא, מאיפה הוא בא או במה הוא מאמין, הסביבה תתייחס אליו באותו חוסר כבוד בסיסי.״
הוא מדגיש כי מבחינתו מדובר במשימה חינוכית ארוכת טווח, שתחייב שינוי עמוק באופן שבו החברה תופסת סובלנות ושוויון.
״אני חולם על היום שבו ילד יהודי, ילד מוסלמי וילד נוצרי יוכלו לשבת יחד, להסתכל זה לזה בעיניים, ולהבין שהם מתעבים אחד את השני בדיוק באותה מידה. וחמוס יישב לידם, כי בכל זאת צריך שיהיה שם מישהו נורמלי.״
לשאלה האם אינו חושש שהחזון שלו יוביל לחברה מפולגת עוד יותר, מתן משיב בביטחון.
״להפך. היום אנשים שונאים אחד את השני בגלל ההבדלים ביניהם. אני רוצה שהם ישנאו אחד את השני בגלל מה שמשותף להם. זו התקדמות אדירה.״
בתום הריאיון, רגע לפני שהוא עוזב, מתן מבקש להבהיר נקודה אחרונה.
״חשוב לי שאנשים יבינו שאני לא שונא את האנושות. אני פשוט מאוכזב ממנה באופן שוויוני.״
כעבור מספר דקות נמסרה מטעם התנועה הבהרה שלפיה גם האכזבה כפופה למכסות השוויון השנתיות.
